החלטה בתיק פש"ר 27548-04-13

1.         המבקש פנה לבית המשפט וביקש סעד של מינוי מנהל עזבון זמני של המנוחה גאולה בראשי ז"ל (להלן: " המנוחה"). כמו כן, ביקש כי בית המשפט יוציא צו לכינוס נכסי המנוחה, הכל במסגרת הליך פשיטת רגל וזאת מכוח הוראות סעיף 202 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 (להלן: " הפקודה").

2.         כמו כן הגיש המבקש בקשה למתן סעד זמני, לפיה ביקש כי יינתן צו מניעה זמני שיאסור על כל דיספוזיציה בנכסי עזבון המנוחה, וכן יאסור על כל העברת כספים או נכסים למי מיורשיה עד שיובטח סילוק חובה של המנוחה למבקש.

3.         במישור העובדתי טוען המבקש, כי המנוחה חבה לו סכום של כ-1.5 מיליון ש"ח משוערך להיום, זאת מכוח פסק דין שניתן לטובתו בבית משפט השלום בירושלים בת"א 8332/98. פסק הדין ניתן ביום 1.10.02 כנגד חברה בשם לביא בר, אהרון בראשי והמנוחה, כך שכולם, שלושתם יחד וכל אחד לחוד, חייבים למבקש את הסכום האמור.

4.         המבקש הגיש את פסק הדין לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל בירושלים ולטענתו עד היום לא שולם החוב.

5.         המנוחה נפטרה ביום 22.5.09.

6.         לטענת המבקש, המשיב 1 הוא נכדה של המנוחה והמשיבים 2-9 הם ילדיה. המנוחה ערכה צוואה ביום 12.4.07. על פי הצוואה המשיבים 1, 2, 4, 5, 6 ו-7 הם יורשיה. על פי הצוואה, נמצאים בנכסי עזבון המנוחה מחצית מזכויות בעלות בבית ברח' יהודה 20 בירושלים (להלן: " הבית"), זכויות בבניין ברח' אגרפיס 66 בירושלים ובית בגבעת משואה ברח' יהושע ביצור 1/1.

7.         המנוחה הייתה נשואה למשה בראשי ז"ל. בין יורשיה של המנוחה ובין יורשי בעלה המנוח התנהלו הליכים משפטיים שעסקו בקביעת יורשי המנוחה ובעלה וחלוקת נכסי עזבונם. ההליכים התנהלו בבית המשפט המחוזי בירושלים בתיק 23885-04-11. ביום 13.12.12 נתן בית המשפט המחוזי תוקף של פסק דין להסכם פשרה שהוגש לבית המשפט, ממנו עולה כי היורשים הגיעו לפשרה. על פי הסכם הפשרה, יוחסו נכסים שהיו בעזבון המנוחה לעזבון בעלה המנוח. המבקש טוען, כי הדבר נעשה כי לרוקן את עזבון המנוחה מנכסים בהם ניתן היה לממן את חובות המנוחה כלפיו. עוד נקבע באותו הסכם, כי המשיב 1, שהוא נכדה של המנוחה, יהיה היורש היחיד של זכויותיה בבית. נטען עוד, כי בהסכם הפשרה נקבע שמחצית מזכויות הבית שהיו שייכות לעזבון המנוחה עוברות לעזבון בעלה משה בראשי ז"ל. כמו כן נקבע, כי זכויות בבית ברח' אגריפס 66 עוברות לעזבון בעלה של המנוחה.

8.         המבקש טוען, כי מטרת הסכם הפשרה הייתה להבריח נכסים מעזבון המנוחה והוא מהווה הענקת מרמה.

9.         לטענת המבקש, עוד ביום 29.2.12, מועד בו טרם אושר הסכם הפשרה הנ"ל, התקשרו המשיבים 1-8 בהסכם על פיו מכרו את הבית למשיבים 10-11 תמורת 8 מיליון ש"ח. המשיבים 12-13 מונו בבית המשפט לענייני משפחה לשמש ככונסי נכסים על זכויות המנוחה בבית מכוח הסכם הפשרה.

10.        המבקש טוען, כי על המשיבים שצוינו כיורשי המנוחה מוטלת החובה לסלק את חובות המנוחה לפני חלוקת נכסי עזבונה, אולם היורשים הנ"ל חילקו את נכסי העזבון טרם עשו כן. לפיכך, הגיש המבקש תביעה לבית משפט השלום בירושלים כנגד אותם יורשים, בה דרש כי היורשים יפרעו את החוב. כמו כן פנה המבקש לבית המשפט לענייני משפחה בהודעה, כי קיים חוב של המנוחה כלפיו וכי יש לפרוע חוב זה בטרם יחולקו נכסי העזבון בין היורשים. בבית משפט השלום התקיים דיון בקשר לעיקול שהוטל לבקשת המבקש על כספי העזבון ובסופו של דבר עיקול זה בוטל על ידי בית המשפט.

11.        בבית המשפט ניתן צו מניעה זמני לבקשת המבקש, האוסר כאמור על כל דיספוזיציה בנכסי עזבון המנוחה או העברת נכסים או כספים למי מיורשיה, זאת עד שיובטח סילוק חוב המנוחה למבקש.

12.        המשיבים 4 ו-6 הגיבו לבקשה וטענו כי עולים ספקות באשר לחוב המנוחה כלפי המבקש ויתכן בהחלט כי מישהו אחר יצר בשמה את החוב. לטענתם, אם תאושר הבקשה לפיה עזבון המנוחה ינוהל על פי דיני פשיטת הרגל כי אז יהיה צורך בהגשת תביעת חוב על ידי המבקש וספק אם זו תאושר. בהקשר זה מצביעים המשיבים הנ"ל על העובדה שהמבקשת צורפה לתביעה שהגיש המבקש ומכוחה ניתן פסק דין לטובתו, כערבה לחובות החברה, וקיים ספק רב בדבר תוקף הערבות. באשר לנכס שנמכר, אין חולק כי מתוך התמורה מחצית בלבד שייכת לעזבון המנוחה, היינו סך של 4 מיליון ש"ח. מתוך כלל התמורה שהתקבלה בסך 8 מיליון ש"ח, חולקו עד היום כספים למשיבים בסכום של 4.5 מיליון ש"ח, קיימות הוצאות נוספות של כמיליון ש"ח ועל כן לטענת המשיבים הנ"ל, נותר סך של 1.25 מיליון ש"ח בעזבון המנוחה. כן תלויות ועומדות תביעות שהוגשו על ידי עזבון המנוחה ובעלה כנגד קוני הבית ובעניין היטל ההשבחה, ולמעשה לאחר מיצוי התביעות ייוותר די והותר בעזבון כדי לפרוע את חובו של המבקש. המשיבים 4 ו-6 טוענים כי עד היום לא קיבלו סכום כלשהו מתוך כספי העזבון.

13.        משיבה 5 הגישה תגובה קצרה מאוד בכתב, בה טענה כי היא אינה מכירה את המבקש, הסבירה כי הייתה מחלוקת קשה בין היורשים, הבית חולק בחלקים שווים בין עזבון המנוחה לבין עזבון בעלה ועל פי הסכם הפשרה, שקיבל תוקף של פסק דין, המשיב 1 שהוא נכדה של המנוחה, הפך להיות היורש היחיד של זכויותיה בבית. לפיכך טוענת המשיבה 5 כי למעשה הפכה להיות יורשת של עזבון אביה בלבד ואין כל הצדקה ליתן צו כלשהו כנגדה.

14.        המשיבים 12-13 שהם כונסי הנכסים למכירת הבית על פי מינוי בית המשפט לענייני משפחה הגישו תגובה בשמם ובשם המשיבים 10-11 שהם רוכשי הבית. לדבריהם, ביום 25.3.13 השלימו הקונים את חלקם בעסקה, דהיינו סיימו לשלם את מלוא התמורה שהופקדה בידי הכונסים. נטען עוד, כי הקונים הם צד תמים שאין לו כל ידיעה בדבר הסכסוך. לדעת הכונסים, יש להורות על ביטול צו המניעה הזמני, מה עוד שהוגשה בקשה דומה על ידי המבקש בבית המשפט לענייני משפחה, בה התבקש בית המשפט להורות לכונסים להימנע מלהעביר ליורשי המנוחה כספים כלשהם בגין מכר הבית, זאת עד להכרעה בדיון בתביעה שהגיש המבקש כנגד המשיבים-היורשים בבית משפט השלום בירושלים. עוד מציינים הכונסים כי פנו לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה למתן הוראות, כיצד לנהוג ביתרת הכספים שבידם נוכח ההתפתחויות שפורטו לעיל. לדעת הכונסים, יש להשאיר את הדיון בסכסוך בבית המשפט לענייני משפחה, לרבות תביעתו של המבקש. הכונסים צירפו לתגובה את בקשתם בבית המשפט לענייני משפחה, בה פירטו את הכספים שהתקבלו ממכירת הנכס, את ההוצאות שהיו והיתרה שנותרה. לדעת הכונסים יש לסלק מייד וללא כל תנאי את היטל ההשבחה, חוב הארנונה ומס שבח, חוב לשמאי שערך חוות דעת לעניין היטל השבחה ודמי התיווך. ביחס לסכסוך ולטענות המבקש, טענו הכונסים כי אין להם עמדה והם מותירים עניין זה לשיקול דעת בית המשפט.

15.        המשיב 2 טען בתגובתו, כי הוא מבקש לבטל את צו המניעה הזמני. המשיב 2 מדגיש כי המבקש פונה לשלוש ערכאות שונות, דהיינו: לבית משפט השלום, לבית המשפט לענייני משפחה ולבית המשפט המחוזי, ועל כן הוא עושה שימוש לרעה בהליכים אותם הוא מגיש לבית המשפט. לדעת המשיב 2, משבוטל צו העיקול הזמני שהוטל בבית משפט השלום לבקשת המבקש, לא יעלה על הדעת שהמבקש יקבל צו זמני בבית המשפט המחוזי שהוא למעשה זהה במטרתו לצו העיקול שבוטל. המשיב 2 טוען כי קיים השתק פלוגתא בעניין זה ויש לבטל את הצו הזמני מטעם זה. המשיב 2 מפנה להוראות סעיף 202(ב) לפקודה, וטוען כי אין מקום למתן צו ניהול עזבון זמני, זאת מהנימוקים שפורטו לעיל.

16.        המבקש הגיש תגובות הן לעניין הצו הזמני והן לעניין מינוי מנהל עזבון במסגרת הליך הפש"ר. לדבריו, יש מקום להורות כי העזבון ינוהל על פי דיני פשיטת הרגל, שכן אין מחלוקת שקיים חוב של המנוחה כלפי המבקש. משנפטרה המנוחה הפך החוב להיות חוב של עזבונה כלפי המבקש. תכלית הבקשה הייתה למנוע הברחת נכסי העזבון ולבחון את אותו הסכם פשרה שהוגש לבית המשפט המחוזי, שלטענת המבקש יצר הענקות בטלות במידה והעזבון ינוהל על פי דיני פשיטת הרגל, זאת מכוח סעיף 96 לפקודה. לטענת המבקש הסכם הפשרה סוטה וסותר את הוראות צוואת המנוחה ובאופן בלתי מוסבר מעניק זכויות בלעדיות לנכדה של המנוחה, המשיב 1, בבית.

17.        המבקש מוסיף וטוען, כי מכוח דיני פשיטת הרגל, אחרי שתיבחן שאלת הענקת חלק מעזבון המנוחה בבית למשיב 1, יהיה צורך גם לבחון את מכירת הבית למשיבים 10-11, ככל שהדבר מתייחס לזכויות עזבון המנוחה בבית. במצב דברים זה לא תהיה עדיפות לביצוע המכירה או השלמתה על פני חובות עזבון המנוחה למבקש. המבקש טוען כי מטרת הסעדים הזמניים היא להבטיח את האפשרות לקיים את הוראות הפקודה, לרבות בחינת ההענקה האמורה ואפשרות ביטול עסקת המכר למשיבים 10-11.

18.        המבקש טוען, כי לא הייתה כל מניעה שיפנה בבקשה זו לבית המשפט המחוזי בהליך של פש"ר ואין מדובר בהליכים זהים או כפולים, כאשר מטרת התביעה בבית משפט השלום היא לחייב את היורשים לשלם למבקש את חובות העזבון, ואילו מטרת ההליך בבית המשפט המחוזי היא לנהל את העזבון, כך שלא יוברחו כספים או לא יחולקו כספים ליורשים. המבקש טוען, כי פנה לבית המשפט המחוזי בהליך פש"ר מאחר ומדובר בעזבון שאינו סולבנטי.

באשר לביטול העיקול בבית משפט השלום טוען המבקש, כי זה בוטל משום שעלה מהנתונים שהיו בפני בית משפט השלום כי בעקבות צו העיקול הזמני שהוטל לא נתפסו כספים, ועל כן אין כל תוקף לעיקול.